הסיפור שלי
הילה לויטה
כוריאוגרפית · רקדנית · מפתחת שיטת התנועה המרפאת
01
מאז שאני זוכרת את עצמי
בגיל 8 ביקשתי מההורים שלי להירשם לבלט. תמיד הייתי הילדה הכי רצינית בשיעור. המורה שלי זיהתה את זה — ויום אחד נתנה לי את נעלי הפוינט שלה. זה היה הרגע. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי.
למדתי הכל — בלט, פוינט, מודרני, ג׳אז, ריקוד בטן, היפ-הופ, אימפרוביזציה. תמיד רציתי עוד. אבל כבר אז למדתי משהו חשוב: יש הבדל בין לשאוף לשלמות — שרק מביאה תסכול, כי היא לא באמת קיימת — לבין לשאוף למצוינות. את ההבדל הזה אני לוקחת איתי לכל מקום.
02
כשהגוף צעק
בתיכון הגוף שלי עצר אותי. שברי מאמץ בשני השוקיים, המחזור נעלם לשנה וחצי. הלכתי לרופאים שרצו לתת כדורים. אבל אז הגעתי למטפל בדיקור סיני שבמקום כדורים — שאל שאלות. ״למה את מפחדת לעלות במשקל? למה את מפחדת להיות אישה?״
שם הבנתי לראשונה את מה שהפך לבסיס של כל מה שאני עושה: כדי לשנות משהו בגוף, צריך קודם לשנות משהו בחשיבה. וההפך. הגוף והראש — תמיד ביחד.
״הגוף והראש — תמיד ביחד. זה הבסיס של הכל.״
03
ריקוד זה שמחה
אחרי צבא — שירתתי כמפקדת טירונים ושם גיליתי כמה אני אוהבת ללמד — יצאתי לעולם. מדריכת ריקוד במחנה קיץ בארה״ב, רחובות של סלסה במקסיקו, ואז — קולומביה.
בקרטחנה בילתי חודשיים. שני מורים פרטיים, ארבע שעות ביום כל אחד. הצטרפתי ללהקה בשם ״אפרו ארוטיקה״. ושם קרה משהו: ראיתי אנשים רוקדים — בכל גיל, בכל גוף, בלי שום שיפוט. פשוט שמחה. הבנתי שהעולם המערבי הפך את הריקוד לתחרות, לביקורת, לטכניקה — ושכחנו את המהות. ריקוד זה שמחה. נקודה.
04
להקות, יצירה, במה
חזרתי לישראל ונכנסתי לתוכנית הרקדנים של להקת ורטיגו — כשנתיים של אימונים אינטנסיביים שנתנו לי כלים מטורפים. בכל פציעה שם למדתי עוד שיעור על הקשר בין הגוף לנפש. ההחלמות שלי היו מהירות — כי ידעתי שהראש הוא חלק מהריפוי.
משם יצאתי שוב לעולם — לסטודיו Millennium בלוס אנג׳לס, לפסטיבל המחול האמריקאי באוניברסיטת Duke שם יצרתי יצירה עם חמישה רקדנים אמריקאים בשלושה שבועות, ולניו יורק. רקדתי, יצרתי, ספגתי.
רקדתי בלהקת יניב הופמן, יצרתי סולו שהוצג בפסטיבל, ויצרתי דואט עם רועי כץ בבית יעל בירושלים. כל היצירות שלי עוסקות בדבר אחד: קשרים בין אנשים. מעברים בין רגשות. תהליכי חיים. אני רוצה שכל מי שצופה — לא רק אנשי מחול — ירגיש שזה מדבר אליו.
05
גם תרופה וגם מחלה
אמא שלי חלתה בסרטן. 80 אחוז מהתאים בגוף שלה היו ממאירים. אמרתי לה שאני חוזרת, היא אמרה: ״לא. תמשיכי לרקוד. יש לי בקשה אחת — תרקדי בשבילי ריקוד.״
אז עשיתי את זה. כל פעם ששמעתי חדשות קשות, ירדתי לסטודיו, רקדתי, צילמתי. אמא ראתה את הסרטונים ואמרה משהו שלא אשכח: ״אני מרגישה שאת מבטאת בדיוק את מה שהגוף שלי עובר, דרך הגוף שלך.״
אמא החלימה. אפס תאים ממאירים. ואני הבנתי שיש משהו עוצמתי פה — ביכולת לבטא כאב דרך תנועה, ולרפא.
״הריקוד הוא גם התרופה שלי וגם המחלה שלי. המחלה של ה׳לא מספיק׳. והתרופה שמרפאת הכל.״
06
איך נולדה התנועה המרפאת
אוקטובר 2023. כולם סביבי קפאו. גופות קפואים, לא מסוגלים לזוז. ואני גיליתי שאני כן יכולה — דרך הריקוד. יכולתי לבכות, לצחוק, לאבד את עצמי רגשית, ובבוקר לקום ולתפקד.
הבנתי שהכלי הזה שחי בי — הוא לא רק שלי. אנשים צריכים את זה. התחלתי להעביר סדנאות בחינם לקיבוצים בצפון, למפונים, לנערות בפנימיות. אנשים אמרו ״מתי הפעם הבאה?״. אנשים עם טראומה אמרו לי ״מה שלקח שנתיים אצל פסיכולוג קרה אצלך בסדנה אחת.״
ככה נולדה התנועה המרפאת. מתוך הצורך הכי בסיסי שיש: לנוע, להרגיש, להתרפא.
ריקוד הוא כלי שקיים בכל תרבות בעולם. בישראל שכחנו לזוז, להניע את הגוף, להקשיב לו. אני פה בשביל להזכיר — לא לרקוד ״יפה״, אלא להרגיש, לעבד, להתחבר.